Ktouboth
Daf 69a
רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. אֵין לָךְ נִתְפַּס עַל חֲבֵירוֹ וְחַייָב לִיתֵּן לֹו אֶלָּא בְּאַרְנוֹן וּבְגוּלְגּוֹלֶת. רַב אָמַר. כָּל הַנִּתְפַּס עַל חֲבֵירוֹ חַייָב לִיתֵּן לוֹ. חֵיילֵיהּ דְּרַב מִן הָדָא. הַגּוֹזֵל שָׂדֶה וּנְטָלוּהָ מֵצִיקִין. וְלֹא שָׁמַע מַה דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. קְנָס קָֽנְסוּ בְּגוֹזְלָן. רִבִּי אָבִין בָּעֵי. 69a וְהָהֵן דַּהֲוָה רַבָּה. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן וְרִבִּי חִייָה בַּר לוּלְייָנִי. תְּרֵיהוֹן בְּשֵׁם שְׁמוּאֵל אָֽמְרֵי. חַד אָמַר. כְּאַרְנוֹן וּכְגוּלגּוֹלֶת. וְחָרָנָה אָמַר. אֵינָהּ כְּאַרְנוֹן וּכְגוּלגּוֹלֶת.
Traduction
R. Josué b. Levi dit: on n’est responsable de la dette du prochain, et celui-ci par conséquent n’est tenu de rembourser l’avance qui est faite, que s’il s’agit de la contribution de guerre, ou de l’impôt de capitation (le gouvernement, en ce cas, saisit l’un pour l’autre).Rav dit aussi: lorsqu’on a dû payer par contrainte pour son prochain, celui-ci devra rembourser l’avance faite; et ce qui prouve en faveur de l’avis de Rav, c’est qu’il est dit (561)Baba (Qama 10, 6): Si le ravisseur d’un champ a été dépossédé à son tour par les oppresseurs de tout le pays, il suffira au 1er de reconstituer les choses en leur état, de dire au propriétaire de reprendre son bien tel qu’il est; mais si celui-ci n’a éprouvé de perte qu’à cause du ravisseur (dont le terrain seul a été saccagé par des brigands), le ravisseur est tenu de restituer au premier propriétaire un autre terrain (bien qu’on ne puisse pas voler la terre; de même ici, en cas de contrainte de paiement pour le prochain, celui-ci est tendu au remboursement). Toutefois, ceci ne prouve rien, à entendre ce qu’a dit R. Yohanan: Au ravisseur (qui en principe n’est pas obligé de payer) on a imposé une amende, et par prescription rabbinique il est tenu de dédommager le propriétaire (mais on ne le serait pas pour un homme contraint par l’autorité de payer l’impôt). R. Aboun demanda: quelle est la règle si quelqu’un a avancé les honoraires dus à un maître pour son enseignement? R. Yossé b. R. Aboun et R. Hiya b. Lolianos expriment tous deux au nom de Samuel des avis divers à ce sujet: l’un considère cette avance à l’instar de la contribution de guerre, ou de l’impôt de capitation (entraînant pour le prochain qui est le débiteur, l’obligation de rembourser); l’autre n’admet pas cette équivalence de dettes (car le maître a pu y renoncer, ou être dédommage).
Pnei Moshe non traduit
אין לך נתפס. בשביל חוב חבירו וחבירו חייב לשלם לו אלא הנתפס בארנון ובגולגול' שפרע המס של המלך וכסף גולגול' בשבילו משום דדין המלך כך הוא לתפוס האחד בשביל חבירו:
חייליה דרב. ראייתו של רב מן הדא דתנינן בהגוזל בתרא הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מציקין שנטלוה אנסין ממנו אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך וקתני התם אם מחמת הגזלן שלא אנסו שדות אחרים אלא ממנו חייב להעמיד להנגזל שדה אחר ופליגי נמי התם ריב''ל ורב כדאמר שם בהאי תלמודא ומדקתני נטלוה מסיקין מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ואע''ג דקרקע אינה נגזלת מ''מ כיון שהיו סבורין האנסין שהיא של גזלן ומחמת כן לקחוה חייב להעמיד לו שדה אחר וה''נ כיון שנתפס בעבורו חייב ליתן לו:
ולא שמע. ודחי לה הש''ס וכי לא שמע מה דאמר ר' יוחנן התם קנס קנסו בגזלן כלומר באמת מן הדין הגזלן אינו חייב דהא קרקע אינה נגזלת אלא דמשום קנס הוא שקנסו חכמים בו והולכך אם אנסוה ממנו מחמתו חייב אבל בעלמא לעולם אימא לך הנתפס על חבירו אינו חייב ליתן לו:
וההן דהוה רביה. אם היה רבו שחייב לו שכר לימוד ונתפס זה בשבילו ופרע לרבו אם דומה למס וגולגולת שפרע בשבילו וחייב ליתן לו או לא ופליגי בה רבי יוסי בר בון ורבי חייה אליבא דשמואל:
אינה כארנון וכגולגולת. שיכול הוא לומר הייתי מפייס לו כבשאר חוב:
תַּמָּן תַּנִּינָן. מְרַפְּאֵהוּ רִיפּוּי נֶפֶשׁ אֲבָל לֹא רִפּוּי מָמוֹן. רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יוֹסֵי. חַד אָמַר. כָּאן בִּמְדִירָה מִגּוּפוֹ וְכָאן בִּמְדִירָה מִנְכָסָיו. וְחָרָנָה אָמַר. כָּאן בְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ מִי יְרַפְּאֶנּוּ וְכָאן בְּשֶׁאֵין לוֹ מִי יְרַפְּאֶנּוּ. אִם מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִי יְרַפְּאֶנּוּ אֲפִילוּ רְפוּאַת נֶפֶשׁ לֹא יְרַפְּאֶנּוּ. שֶׁלֹּא מִן הַכֹּל אָדָם זוֹכֶה לְהִתְרַפּוֹת.
Traduction
On a enseigné ailleurs (562)Nedarim ibid: ''Quoiqu’étant l’objet de l’interdit de jouissance du prochain, un homme pourra guérir ce dernier du mal de son corps, non du mal de son bien (ou de la bête)''. Pourquoi donc est-il dit aussitôt après qu’il peut rendre au prochain la perte faite par celui-ci? R. Juda et R. Yossé donnent 2 explications différentes à ce sujet: l’un dit qu’il s’agit là (à la fin) de l’interdit du corps seul, et la 1re partie traite du cas où l’interdit porte même sur les biens (ou le dépérissement de la bête); l’autre dit qu’au 1er cas on suppose la présence d’un guérisseur (qui remédie à l’animal en danger), et au second cas on suppose qu’il n’y a nul autre capable de guérir (ce dernier pourra alors rendre le service de restituer au prochain la perte dont il était menacé). Mais si au 1er cas celui-ci admet la présence d’un autre médecin, celui qui est l’objet de l’interdit ne devrait même pas guérir son prochain d’un mal corporel? C’est qu’un malade n’est pas apte à être guéri par le premier venu (donc en raison du danger, même celui qui est l’objet de l’interdit peut guérir).
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. בנדרים שם המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב ומרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון ופליגי בפירושא דמתני':
חד אמר כאן במדירו מגופו כאן במדירו מנכסיו. כלומר דמתני' מיתוקמא בשנכסי חולה אסורין על המבקר או על הרופא וברישא שמדירו מגופו והילכך המבקר עומד ואע''ג שנהנה בדריסת הרגל משום דמחיותי' לא אדריה שלא היה בדעתו שלא יהנה ממנו בדבר שחיותו תלויה בו דהיינו ביקור חולה שהיא הנאה ורפואה להחולה אבל לא יושב שהרי אפשר בעמידה כאן בסיפא שמדירו מנכסיו והילכך מרפאהו רפואת נפש שהוא בחנם ונפש דקאמר היינו מרצון נפשו כמו אם יש את נפשכם אבל לא רפואת ממון שהרי נכסיו אסורין עליו:
כאן בשיש לו מי ירפאנו וכאן בשאין לו מי ירפאנו. ומיתוקמא מתני' בשנכסי המבקר או הרופא אסורין על החולה ורישא מיירי בשאין לו מי ירפאנו כלומר שאין שם אחר לבקרו ומשום דהנאה לחולה הוא קרי ליה רפואה ובמקום שנוטלין שכר לביקור חולה על הישיבה ואין נוטלין שכר על העמידה והילכך עומד אבל לא יושב דמהנהו כשלא יטול שכר וסיפא בשיש לו מי ירפאנו ורפואת נפש דקאמר היינו גופו ורפואת ממון היינו בהמתו וכדמסיק בבבלי שם דף מ''א ואילו לא היה שם רופא אחר אפילו רפואת בהמתו שרי דאין לך השבת אבדה גדולה מזו ובמתני' קתני התם מחזיר לו אבידתו אלא בשיש שם רופא אחר והילכך רפואת בהמתו אסור דמהנהו כשאין נוטל שכר:
ופריך אם הסיפא מיירי בשיש שם רופא אחר אפי' רפואת נפש לא ירפאנו ומשני היינו טעמא דרפואת נפש שרי שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות:
וְלֹא נִיכְסֵי הַמַּחֲזִיר הֵן שֶׁהֵן אֲסוּרִין לְבַעַל הַפָּרָה. עוּלָּא בַּר יִשְׁמָעֵאל בְּשֵׁם רִבִּי יִצְחָק. כְּשֶׁהָיוּ נְכָסָיו שֶׁלָּזֶה אֲסוּרִין עַל זֶה וּנְכָסָיו שֶׁלָּזֶה אֲסוּרִין עַל זֶה.
Traduction
Comment est-il dit ensuite que s’il est d’usage de payer pour l’apport d’un objet perdu, ce profit devra être versé au trésor sacré, et pourquoi celui qui le restitue ne touche-t-il pas ce profit, puisque les biens du propriétaire de l’animal perdu ne lui sont pas interdits? On peut supposer, dit Oula b. Ismaël au nom de R. Isaac, qu’il y a eu interdit réciproque de jouir des biens du prochain.
Pnei Moshe non traduit
ולא ניכסי המחזיר. אסיפא דמתני' דמייתי לעיל קמהדר ואיידי דאיירי בה מסיק לה הכא לכולה סוגיא כדגריס שם דבמתני' קתני המודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו ושוקל לו שקלו ומחזיר לו אבידתו מקום שנוטלין שכר על השבת האבידה תפול הנאה להקדש וקס''ד דבשנכסי המחזיר אסורין על בעל הפרה והיינו בעל האבידה כדמשמע רהטת לישנא דמתני' המודר הנאה מחבירו כו' ונקט פרה כגוונא דאמרינן בהמפקיד איזו אבידה פרה רצה בין הכרמים והילכך פריך אמאי תפול הנאה להקדש ולא נכסי המחזיר הן שאסורין על בעל האבידה ואמאי לא יטול המחזיר שכר:
בשהיו נכסיו כו'. שהיו שניהם מודרים הנאה זה מזה והילכך המחזיר אינו יכול ליטול דקמתהני מיניה וכן בעל האבידה אינו יכול לעכב השכר דקא מהני ליה ותפול הנאה להקדש. וכן הוא לחד אוקמתא בבבלי שם דף ל''ד:
מָאן תַּנָּא תִּפּוֹל הֲנָייָה לְהֶקְדֵּשׁ. רִבִּי מֵאִיר. דְּרִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. מוֹעֲלִין בָּאֲסוּרוֹת. רִבִּי אָבוּן בַּר חִייָה בָּעֵי. נָדַר מִן הַכִּיכָּר מָהוּ לְחַמֵּם בּוֹ אֶת יָדָיו. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. אָמַר. הָכִּכַּר הַזֶּה הֶקְדֵּשׁ. אֲכָלוֹ בֵּין הוּא בֵין אַחֵר מָעַל. לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ פִדְיוֹן. אִם אָמַר. הֲרֵי זֶה עָלַי. אֲכָלוֹ מָעַל בּוֹ בְטוֹבַת הֲנָייָה. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. אֲחֵרִים לֹא מָעֲלוּ. לְפִיכָךְ אֵין לוֹ פִדְיוֹן. לֹא אָמַר אֶלָּא אֲכָלוֹ. הָא לְחַמֵּם בּוֹ אֶת יָדָיו מוּתָּר. תַּלְמִידוֹי דְּרִבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה. כֵּינִי בָאוֹמֵר. לֹא אוֹכְלֶינָּהּ וְלֹא אַטְעַמֶּינָּהּ. לֹא אֲסָרוֹ עָלָיו אֶלָּא לַאֲכִילָה. עַד כְּדוֹן צְרִיכָה נָדַר מִן הַכִּיכָּר מָהוּ לְחַמֵּם בּוֹ אֶת יָדָיו.
Traduction
D’après qui est-il enseigné que le profit détourné de celui qui a restitué un objet perdu (563)L'interdit de jouissance rendant sacré le profit ultérieur échoit au trésor sacré? C’est R. Meir, qui est d’avis qu’il y aurait prévarication d’user des objets interdits. – R. Aboun b. Hiya demanda: celui qui s’est interdit de jouir d’une miche de pain, peut-il s’y chauffer les mains, ou est-ce aussi interdit? On peut résoudre cette question à l’aide de ce qui est dit (564)B, ibid, 38: Si quelqu’un a mangé, ou laissé manger par un autre, un pain consacré (que l’on s’est interdit), il y a prévarication; aussi, l’échange contre du profane sera valable (et le 1er sera libérable de cette façon): mais celui qui a déclaré l’interdit de cet objet pour lui-même sera coupable de prévarication s’il le mange, en raison de la jouissance qu’il en tire, sans que l’interdit s’applique à autrui, selon l’avis de R. Meir, et par suite il n’y a pas lieu de le racheter (l’échange ne devenant pas sacré). Or, dans tout cela, il n’est question que de manger; donc, se chauffer les mains à cette miche est permis. Toutefois, dirent les disciples de R. Yona au nom de R. Aboun, b. Hiya, on peut supposer que dans l’enseignement précité il s’agit d’un interdit par le vœu disant formellement ne vouloir ni manger ni goûter à cette miche de pain; voilà pourquoi la consommation seule serait interdite; tandis qu’ici la question porte sur le cas de l’interdit indéterminé de jouir d’un pain (question non résolue). – (565)Suit un passage traduit ci-dessus, (4, 6)
Pnei Moshe non traduit
מאן תנא תיפול הנאה להקדש. דמדמי ליה איסור הנאה דקונמות כהקדש:
ר''מ היא. דאמר בברייתא דלקמן מועלין באסורות היינו קונמות כמו בהקדש:
מהו לחמם בו את ידיו. מי נימא דאסר עליו כל הנאות הבאות ממנו או דילמא לא אסר עליו אלא הנאת אכילה בלבד:
נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא ותוספתא היא בפ''ב דנדרים ומייתי לה בבבלי שם דף ל''ה:
הככר זה הקדש. קונם ככר זה כהקדש שאסרה לכל כהקדש שהוא אסור לכל אדם:
מעל. דסבירא ליה לר''מ יש מעילה בקונמות:
לפיכך יש לו פדיון. דכיון דמיתסר אכ''ע כהקדש תפיס פדיונו כהקדש ויוצא לחולין:
עלי. לא אסרו אלא עליו ואם אכלו הוא מעל בו בטובת הנאה כפי טובת הנאה שיש לו בו שהרי יכול ליתנו לאחרים:
אחרים לא מעלו לפיכך אין לו פדיון. כיון דאחרי' לא מעלו לא אלים כהקדש למיתפס פדיונו:
לא אמר. השתא מסיק לפשוט הבעיא דלא אמר אלא אם אכלו מעל הא לחמם ידיו מותר:
כיני באומר לא אוכלנו. כלומר דלעולם לא תפשוט דאיכא למימר התם מיירי כן כגון שאמר בפירוש קונם עלי שלא אוכלנו ושלא אטעמנו ולא אסרו עליו אלא לאכילה:
עד כדון צריכה. אבל אנן קמיבעיא לן בנדר סתם מן הככר דאפשר בכה''ג אסר כל הנאותיו עליו ולא איפשיטא:
דְּתַנֵּי. מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְעָמַד אֶחָד וּפִירְנֵס אֶת אִשְׁתּוֹ. אָמַר רִבִּי חַגַּיי. לֹא אָמַר אֶלָּא אַחֵר. הָא הָאָב גּוֹבֶה. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. בֵּין אָב בֵּין אַחֵר אֵינוֹ גוֹבֶה. וְאַתְייָן אִילֵּין פְּלוּגְוָותָא כְּהַלֵּין פְּלוּגְוָותָא. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. וְזַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבְהֵפֵר נְדָרֶיהָ וּמְקַבֵּל גִּיטָּהּ וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ. וְחַייָב בִּמְזוֹנוֹתֵיהָ וּבְפִרְקוֹנָהּ וּבִקְבוּרָתָהּ. אָמַר רִבִּי חַגַּיי. לֹא אָֽמְרוּ אֶלָּא הָאָב. הָא אַחֵר אֵינוֹ גוֹבֶה. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. בֵּין אָב בֵּין אַחֵר גּוֹבֶה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי חַגַּיי. בֵּין לִקְבוּרָה בֵין לִמְזוֹנוֹת הָאָב גּוֹבֶה אַחֵר אֵינוֹ גוֹבֶה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי. לִקְבוּרָה בֵּין אָב בֵּין אַחֵר גּוֹבֶה. שֶׁלֹּא עָלַת עַל דַּעַת שֶׁתְּהֵא אִשְׁתּוֹ מוּשְׁלַחַת לַכְּלָבִים. וּבִמְזוֹנוֹת בֵּין אָב בֵּין אַחֵר אֵינוֹ גוֹבֶה.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
דתני. כלומר הא דתני במתני' מי שהלך כו' א''ר חגיי דוקא אחר כו' וסוגיא זו כתובה לעיל פ' נערה הלכה ו' ושם פירשתי:
Ktouboth
Daf 69b
משנה: 69b אַדְמוֹן אָמַר שִׁבְעָה. מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרוּבִּין הַבָּנִים יוֹרְשִׁים וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ. נְכָסִים מוּעָטִים הַבָּנוֹת יִזּוֹנוֹת וְהַבָּנִים יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים. אַדְמוֹן אוֹמֵר. בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר הִפְסַדְתִּי. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן.
Traduction
D’Admon on a 7 sentences. Un individu est mort, il a laissé des fils et des filles. Si l’héritage est considérable, les fils sont les héritiers et les filles ont droit à la nourriture; mais si l’héritage est insuffisant, les filles sont nourries (566)Cf ci-dessus, (4, 6) et les fils n’auront rien, quand même ils seraient obligés de mendier. Mais Admon dit: ''Parce que je suis un garçon, j’aurais perdu (c’est insensé)''. R. Gamliel dit qu’Admon a raison.
Pnei Moshe non traduit
מתני' נכסים מרובין. מפרש בגמרא:
בשביל שאני זכר הפסדתי. כלומר בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובים הפסדתי בנכסים מועטין:
הלכה: אַדְמוֹן אָמַר שִׁבְעָה כול'. כַּמָּה הֵן נְכָסִים מְרוּבִּין. רִבִּי זְעוּרָה רַב יְהוּדָה בְשֵׁם רַב. כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁם מָזוֹן שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ לְאֵילּוּ וּלְאֵילּוּ. שָׁמַע שְׁמוּאֵל וָמַר. זוֹ דִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרִבִּי. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים. עַד שֶׁיִּבָּגוּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּנָּֽשְׂאוּ. בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. אַתְּ מַה שָׁמַעְתָּ מִן רִבִּי יוֹחָנָן. אָמַר לוֹן. נְפָרֵשׁ מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִין מִן מִילֵּיהוֹן. נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָה בְעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. הָיָה שָׁם מָזוֹן יֹב̇ חוֹדֶשׁ וְנִתְמָעֵטוּ הַנְּכָסִים. אָמַר לֵיהּ. מִכֵּיוָן שֶׁהִתְחִילוּ הַיְּתוֹמִין לִהְיוֹת אוֹכְלִין בְּהֵיתֵר אוֹכְלִין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁתִּיכְלֶה פְרוּטָה הָאַחֲרוֹנָה.
Traduction
Qu’appelle-t-on ''héritage considérable''? R. Zeira ou R. Juda dit au nom de Rav (567)(Baba Batra 10, 1): une somme suffisante pour nourrir un an les fils et les filles. Samuel l’entendit et ajouta: c’est là l’avis de R. Gamliel, fils de Rabbi; mais, selon les autres sages, un héritage est considérable s’il suffit à nourrir les filles jusqu’à la seconde majorité, ou jusqu’à leur mariage (sans quoi c’est un petit héritage). On demanda à R. Yossé s’il avait entendu exprimer l’avis de R. Yohanan à ce sujet? On peut le supposer, répondit-il, par analogie aux explications des rabbins sur ce qui suit: Nathan b. Oshia demanda devant R. Yohanan comment considérer l’héritage s’il suffisait primitivement à nourrir un ans les fils et les filles, et qu’ensuite il devient insuffisant (par diminution des vivres, ou la cherté des vivres)? Dès que les orphelins ont commencé, répond R. Yohanan, à manger des revenus de l’héritage à l’état permis, ils peuvent continuer à en manger jusqu’à l’emploi de la dernière prouta (donc, s’il y a en principe de quoi les nourrir un an, l’héritage est dit considérable).
Pnei Moshe non traduit
גמ' לאילו ולאילו. לבנים ולבנות:
עד שיבגרו. אם יש שם כ''כ כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו הבנות או עד שינשאו שאז אין להם מזונות נכסים מרובין הן ואי ליכא לאלו ולאלו עד שיבגרו היינו נכסים מועטין ומוציאין מזונות להבנות עד שיבגרו והשאר לבנים וכשיוציאו השאר בהוצאת המזונות ישאלו על הפתחים והכי מסיק לה בבבלי ריש פ' מי שמת:
את מה שמעת מר' יוחנן. מה שמעת מר' יוחנן בדבר הזה:
נפרש מיליהון דרבנין. והיינו נתן בר הושעיא ור' יוחנן דלקמן ונלמוד דבריהן מדבריהן כלומר ממה ששמענו ששאל נתן לר' יוחנן ומה שהשיב לו נלמוד מהן דסברי כדי מזון י''ב חדש נכסים מרובין הן:
היה שם. כדי מזון לאלו ולאלו י''ב חדש ונתמעטו הנכסים שנתקלקלו או שהוקירו מזונות מהו:
מכיון שהתחילו היתומין. בשעת מיתה להיות אוכלין בהיתר זכו בהן ואוכלין והולכין:
מֵאֵימָתַי שָׁמִין לָהֶן. רִבִּי מָנָא אָמַר. שָׁמִין לָהֶן בַּסּוֹף. אָמַר לֵיהּ רִבִּי חֲנִינָה. מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִין לֹא שָֽׁמְעִין לָךְ. דְּנָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָה בְעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. הָיָה שָׁם מָזוֹן יֹב̇ חוֹדֶשׁ וְנִתְמָעֵטוּ הַנְּכָסִים. אָמַר לֵי. מִכֵּיוָן שֶׁהִתְחִילוּ הַיְּתוֹמִין לִהְיוֹת אוֹכְלִין בְּהֵיתֵר אוֹכְלִין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁתִּיכְלֶה פְרוּטָה הָאַחֲרוֹנָה. אֶלָּא מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה שָׁמִין לָהֶן. רַב חִסְדַּאי בָּעֵי. הָיָה שָׁם מָזוֹן שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ וְהוֹקִירוּ הַנְּכָסִים. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. דְּאָמַר רִבִּי חֲנִינָה רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. עָֽמְדוּ הַיְּתוֹמִין וּמָֽכְרוּ שֶׁלָּהֶן מָֽכְרוּ. וָכָא הוֹקִירוּ שֶׁלָּהֶן הוֹקִירוּ. לֹא הָיָה שָׁם מָזוֹן יֹב̇ חוֹדֶשׁ מָהוּ שֶׁיֹּאמְרוּ בָנִים לְבָנוֹת. טְלוּ אֶת שֶׁלָּכֶם וּצְאוּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא מָהוּ. מַתְנִיתָא אָֽמְרָה שֶׁאֵין אוֹמְרִין לָהֶן. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. אִם אָֽמְרוּ הַיְתוֹמִין. הֲרֵי אָנוּ מַעֲלִין עַל נִיכְסֵי אָבִינוּ יוֹתֵר דֵינָר. כְּדֵי שֶׁיִּטְּלוּ כְתוּבַּת אִמָּן. אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים בְּבֵית דִּין.
Traduction
D’après quel moment estime-t-on la quotité de l’héritage? (Est-ce lors du décès, ou du partage des biens)? On compte, dit R. Mena, d’après le partage final. Mais, lui objecta R. Hanina, n’as-tu pas entendu la déduction à tirer des paroles rabbiniques, sur la question posée par Nathan b. Oshia devant R. Yohanan, de savoir comment considérer l’héritage qui, en principe, suffisait à nourrir un an les fils et les filles, lequel a diminuer ensuite? Sur quoi, R. Yohanan répondit: dès que les orphelins ont commencé à manger de l’héritage à l’état permis, ils peuvent continuer jusqu’à épuisement de la dernière prouta; c’est donc que l’on estime les biens tels qu’ils sont lors du décès. R. Hisda demanda: si au décès du père il n’y avait pas assez de fortune pour nourrir un an les fils et les filles, et qu’ensuite les biens ont augmenté de valeur, quelle est la règle? On peut résoudre cette question à l’aide de ce qu’à dit R. Hanina ou R. Yossa au nom de R. Yohanan: si, dès la mort du père, les orphelins ont vendu leur part, la vente est valable, ceux-ci ayant acquis leur part; de même ici, l’augmentation de valeur de l’héritage tourne au profit des héritiers (sans influer sur l’entretien immédiat des fils). S’il ne reste pas assez de quoi les nourrir pendant un an, les fils peuvent-ils arguer que les filles (qui ont droit à être nourries) prennent leur part, de façon à laisser libre le reliquat? On pense que c’est interdit, dit R. Aba, par la Mishna disant plus haut (10, 2): ''Si, pour maintenir le droit à réclamer le douaire supérieur de la mère, les fils disent estimer le terrain d’héritage à une valeur supérieure, la prétention n’est pas admise, et on fait estimer l’héritage au tribunal'' (de même ici, on ne donne pas suite à l’offre des frères).
Pnei Moshe non traduit
מאימתי שמין להן. הנכסים בשעת מיתה או בשעת חלוקה:
בסוף. אחר שעת חלוקה אנו הולכין:
מיליהון דרבנין לא שמעין לך. וכי לא שמעת דברי רבנן אלו דנתן בר הושעיא שאל לר' יוחנן והשיב לו מכיון שהתחילו להיות אוכלין בהיתר הולכין ואוכלין אלא משעה ראשונה שמין להן כלומר שמע מינה דאין שמין להן אלא משעה ראשונה דהכל הולך אחר שעת מיתה:
לא היה שם מזון י''ב חדש. בשעת מיתה והוקירו הנכסים ונתרבו אח''כ מהו מי אמרינן דאסתלקו להן יורשין כיון דמועטין היו או דילמא ברשות היורשין אייקור:
עמדו היתומים ומכרו. בנכסים מועטין שלהן מכרו אלמא דיש בהן תפיסת יד וברשותן קיימי שאם מכרו מכירתן מכירה:
וכא. וה''נ לענין שאם הוקירו שלהן הוקירו וזכו בהן היורשין:
לא היה שם מזון י''ב חדש. ודין הוא שיזונו הבנות מהן מהו שיאמרו בנים לבנות טלו את שלכם וצאו כלומר הרי לכם מעות כדי שתזונו מהן כפי הנכסים שזכיתם אתם וצאו מהן ואנחנו נירש אותן שבעינינו הן שוין הרבה:
מהדא מתניתא אמרה שאין אומרים להן. ממתני' דתנן לעיל פ' מי שהיה נשוי' גבי כתובת בנין דכרין דאין נוהגת אלא ביש שם מותר דינר על שתי הכתובות ואם אמרו היתומים אנחנו מעלין כו' אין שומעין להן אלא שמין את הנכסים בב''ד ואם אין שם מותר חולקין בשוה וה''נ אין שומעין להן במה שהן אומרים אנחנו מעלין את הנכסי' והרי לכם כפי המגיע וצאו אלא שמין את הנכסים בב''ד ואם אין שם כדי מזון י''ב חדש כולן לבנות:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source